פרק נוסף בסדרת האיזונים.
לפני חודשיים קיבלתי מתנה.
שעה.
לא מתוכננת, לא מתוזמנת.
שעה שפשוט התפנתה באמצע היום.
הייתי בדרך לנתניה, לאירוע משפחתי מרגש,
כשקיבלתי הודעה על שינוי בלוח הזמנים.
הבנתי שאני עומדת להגיע שעה שלמה לפני הזמן.
מה עושים עם שעה שמתקבלת בהפתעה?
פניתי לטיילת על שפת הים,
ויישבתי מול הגלים.
שעה שלמה שבה לא הייתי מחויבת לאף אחד.
אף אחד לא ציפה ממני לכלום,
אף אחד לא ניסה להשיג אותי,
לא הייתי צריכה להספיק,
לא הייתי צריכה להיות יעילה.
פשוט הייתי שם.
שעה של טרום שקיעה.
השמש הכתומה מולי,
והגלים מתנפצים אל החוף.
לקח לי כמה דקות טובות להאט,
להסדיר את הנשימה, להקשיב לקצב של הים.
לגלים יש קצב, שמתם לב לזה פעם?
גל מגיע, מתנפץ, ונסוג.
עוד גל, מתנפץ, ונסוג.
אז אני ממש ככה מתמסרת לקצב הזה ולחופש הזה.
ופתאום, קול התנשפויות מאחורי,
אה או… אה או…. אה או…
זו היתה קבוצת נוער בריצה עם המדריך שלהם.
מודה, זה היה די מרגיז.
אני בקצב השקט והרגוע שלי, מול הים והשקיעה,
והם משמיעים קולות מאמץ בקצב מהיר.
לאט לאט הקולות הלכו והתרחקו.
ההפרעה חלפה,
ועד מהרה השתררה שוב דממה.
רק רעש הגלים, ציוצי ציפורים,
וצבעי השקיעה.
נקודה מעניינת:
הנינוחות הזאת היא לא הקצב הטבעי שלי.
הקצב האישי שלי הוא דווקא הקצב שבו המעלית עולה מבחינתי לאט מדי,
או שכאשר נהג המונית מדפיס קבלה, שורה אחר שורה…
ואז מתחיל לחפש היכן בדיוק היא מסתיימת,
כדי לדייק בחיתוך שלה…
אני כבר רוצה לצעוק:
"די! תן לי את הקבלה!"
וכשהייתי בקצב שונה, קצב של הרפיה,
קולות מקצב קצביים ממש הציקו לי.
קצב זה חיים.
לכל אחד מאיתנו קצב אישי משלו.
אבל הקצב שלנו לא חייב להיות הקצב של העולם סביבנו.
כשמדברים על קצב מהיר או איטי,
בד"כ עולה המילה 'איזון'.
שאיזון הוא לא חיים.
תסתכלו על מוניטור של לב:
עולה. יורד.
מתכווץ. מתרפה.
החיים אינם קו ישר.
קו ישר הוא הסימן לכך שאין דופק.
לכן זו טעות לחפש איזון קבוע,
ונכון יותר ללמוד לחיות ב"גם וגם":
גם בקצב הפעיל,
וגם בקצב שמאפשר לעצור.
גם להתקדם, וגם להרפות.
והקצב הזה לא נעצר בטיילת,
הוא פוגש אותנו בעוצמה בניהול העסק והיומיום.
ב 6 השנים האחרונות הקצב סביבנו הואץ מאד.
החל מהקורונה, והמשך בפיתוח הבינה המלאכותית וההאצה הטכנולוגית.
כל שבוע כלי חדש,
כל חודש פיצ'ר חדש,
ואם לא נכנסת לאיזה כלי AI במשך שבוע,
לפעמים כבר יש דברים שלא הכרת.
לא עצם הקצב המהיר הוא הבעיה.
הבעיה מתחילה כשהקצב של העולם
הופך לקצב שאנחנו מרגישות שאנחנו חייבות לחיות בו.
ואז אנחנו רצים, לא כי זה הקצב שמתאים לנו,
אלא כי נדמה לנו שאם נעצור לרגע, נישאר מאחור.
אז מה עושים?
חייבים לרוץ בכל הכוח? לא.
כבעלות עסק, אנחנו צריכות לשאול:
מה אני באמת צריכה לדעת כדי להישאר רלוונטית?
לא הכול.
לא כל טרנד, ולא כל כלי.
רק מה שמדויק לי.
הפתרון שלי?
ברוב השבוע אני בקצב הטבעי שלי.
שעתיים בשבוע אני מייצרת "חלון מרתון":
שעתיים שבהן אני נכנסת לקצב של העולם.
מתעדכנת.
לומדת מה חדש.
בודקת מה עשוי להיות רלוונטי לעסק שלי.
ולצידן, שעתיים בשבוע של הרפיה.
זמן שבו אני לא מנסה להישאר מעודכנת,
לא מנסה להספיק,
ולא מנסה להדביק אף קצב.
לפעמים זה אפילו לשבת מול הים בשעת שקיעה.
אז אולי השאלה היא לא:
"איך אני מאזנת בין הקצב שלי לקצב של העולם??"
אלא:
"מתי אני בוחרת להצטרף לקצב של העולם,
ומתי אני בוחרת להישאר בקצב שלי?"
אני יכולה להיות בעניינים,
להתעדכן, להתחדש ולהתקדם,
מבלי לתת לקצב של העולם לנהל את הקצב שלי.
גם וגם.