קחו נשימה עמוקה ותחשבו רגע על המילה איזון.
מה עולה לכם בראש?
רובנו מדמיינים מאזניים ישנים,
או לוליין שמהלך על חבל דק
ומנסה בכל כוחו לא ליפול ימינה או שמאלה.
זו תמונה יפה, אבל היא מייצרת אשליה כמעט בלתי אפשרית:
היא מניחה שאיזון הוא מצב סטטי,
נקודה מוחלטת שצריך להגיע אליה ולהישאר בה.
בחיים האמיתיים, הניסיון הנואש למצוא את "נקודת האמצע" המדויקת הזו
למשל בין הקשבה לעצמי לבין הקשבה לאחרים,
או בין שמירה על הגבולות שלי לבין נתינה מכל הלב
הופך לעיתים קרובות למקור העיקרי למתח ולתסכול.
וכשזה קורה, אנחנו לא רק מתאמצים. אנחנו גם נתקעים.
כי הפחד מלסטות מה“איזון” עצמו יוצר לפעמים קיפאון.
אנחנו כל כך חוששים לא להיות מאוזנים,
שאנחנו מפסיקים לזוז באמת.
כשאנחנו מנסים להיות מאוזנים בכל מחיר,
אנחנו מרגישים שאם נתנו קצת יותר מידי מעצמנו לפרויקט או לקשר,
"הפסדנו" את הגבולות שלנו.
ואם לקחנו פסק זמן לעצמנו,
אנחנו מיד חווים רגשות אשם שמא הזנחנו את החוץ.
אבל האמת היא שאיזון סטטי,
הרצון להישאר תמיד בנקודת האמצע,
לא מייצג חיים.
החיים, מטבעם, הם דינמיים, משתנים ונעים כל הזמן.
המטרה האמיתית שלנו היא לא למצוא נקודת אמצע קפואה,
אלא ללמוד לחיות את ה"גם וגם".
כי "גם וגם" אמיתי הוא לא פשרה.
זו היכולת המנטלית והרגשית
להחזיק שני צרכים מנוגדים בעוצמה מלאה,
בלי למחוק או להקטין אף אחד מהם.
להחזיק גם גבול ברור וגם אהבה עמוקה.
גם עוצמה וגם רכות.
גם שאפתנות וגם מנוחה.
זו לא פשרה,
זו היכולת להכיל מורכבות.
לפעמים דווקא הצבת גבול עמוק וברור
היא זו שמאפשרת קירבה אמיתית ובטוחה.
לפעמים הקשבה נקייה לאחר
דווקא מעמיקה ומדייקת את ההיכרות שלנו עם עצמנו.
התנועה הזו היא לא חוסר איזון.
היא המקצב הבריא של החיים.
ממש כמו נשימה:
אי אפשר לשאוף אוויר ולנסות "לאזן" אותו על ידי עצירת נשימה באמצע.
צריך לשאוף פנימה (התכנסות)
ואז לנשוף החוצה (נתינה ועשייה).
שני החלקים נחוצים, ושניהם יחד מייצרים את השלם.
בסדרת הפוסטים הקרובה אנחנו הולכים
לפרק את הקטבים הללו שמנהלים את היומיום של כולנו,
ולראות איך במקום להפגיש אותם באמצע כפשרה,
אנחנו יכולים להרחיב את המיכל שלנו כדי להכיל את שניהם:
גם את הפנים וגם את החוץ,
גם את הגבולות וגם את ההתמסרות.
נקודה למחשבה:
באיזה תחום בחיים אתם מרגישים
שאתם הכי מנסים "לאזן" בכוח,
והייתם רוצים להחליף את המאזניים
בתנועה טבעית יותר של "גם וגם"?