את עצמאית, נכון? אז את יכולה הכל!
בטח.
כי עצמאית היא לא ממש עובדת.
היא לא שמה תיק על כתף ב 8:00
וחוזרת ב 15:00.
אז מה הבעיה בכלל?
היא יכולה הכל.
גם לעבוד, גם לנוח,
גם להיות עם הילדים,
גם לעשות פסח.
חחח
הבעיה היא שגם אני נופלת לזה לפעמים.
עבר שבוע מפורים,
וזה הזמן הקבוע של המשבר הקלאסי שלי:
פסח – בית – עסק.
לוקח לי זמן להיכנס לזה,
להיכנס לעבודות פסח.
אני מתחילה עם אדרנלין גבוה,
ובדמיון אני רואה איך אני מסתערת על הכל.
כהרף עין. מסתערת ועושה את זה.
בדמיון אין חסמים, ואין כוח שנגמר,
ואין תקלות, ואין טלפון דחוף באמצע.
ואז אני מגלה שהמציאות, ובכן היא לא כמו בדמיון.
זה רגע של המשבר, שבו אני יושבת רגע, אוספת את עצמי.
הרגע שבו אני מפנימה שאין מה לעשות.
זה לוקח הרבה זמן, הרבה כוח, הרבה אנרגיה,
ומבינה שככה לא ממשיכה.
כנשים אנחנו אומניות באומנות ה"גם וגם".
אנחנו אלופות בלג'נגל בין משימות.
אנחנו מתורגלות להחזיק בראש המון דברים בו זמנית.
וכבעלות עסק זה מוכפל בחזקות.
אבל, דווקא בגלל זה, אנחנו מועדות יותר לשחיקה.
והסיכון הגדול הוא דוקא בתקופה הזו.
להגיע למצב של דלק במצב כמעט אפס,
של אנרגיות שנשרפו ונגמרו.
מצב של התרוקנות משאבים.
לשחיקה הזו אסור להגיע,
כי אז מפסידים כולם.
אם אני לא רוצה להגיע לפסח סחוטה ומרוטה,
לא רוצה לשבת בליל הסדר עם
גב כואב, ידיים שרופות,
ראש דופק, ולב קצר רוח-
אז אני צריכה להתעשת כבר מעכשיו.
אני לא אתן כאן עצות זהב לתכנון נכון,
או כללי אצבע למיקסום תפוקה.
כי לא זה העניין.
העניין הוא לא להצליח לעשות הכל,
ואיך לדחוס את כל המשימות,
ואיך להגיע לסופר יעילות.
העניין הוא לעצור רגע,
– ולבחור.
לבחור איך אני רוצה שיראו שלושת השבועות הבאים.
איך אני רוצה שיראה ליל הסדר,
ושבוע פסח.
לדעת שאני בוחרת.
לדעת שאני יוצאת לחירות כבר מעכשיו.
והחירות היא בחירה,
לעומת העבדות שהיא חוסר שליטה.
עשייה מוכתבת ללא בחירה וללא מחשבה.
עם הוראות וכללים שנכפים מבחוץ.
מהנורמות, מהשכנות, מהגיסות, מההרגלים.
החירות היא הבחירה.
ונראה לי שכרגע שאלת המפתח היא:
כמה.
כמה בעסק, כמה בבית.
כמה בפסח, כמה בשוטף.
כמה בפנים, כמה בחוץ.
עכשיו הזמן לקחת שעה למחשבה,
עדיף יחד עם הבעל,
ולקבל החלטה, איך אנחנו רוצים שיראו שלושת השבועות הבאים.
מה מתאים לנו, לכל אחד מאיתנו,
למשפחה הפרטית שלנו,
וגם לעסק שלי.
בלי קלישאות ובלי מילים יפות.
ואחרי קבלת החלטה בהירה ומושכלת,
כשאני עושה דברים,
פשוט לעשות אותם בהכרה מליאה.
לא במצב של ערפול.
לחיות את הרגע ולומר:
עכשיו אני עושה את זה, ולא את זה.
פשוט כשאני עושה משהו, להכיר במה שאני עושה,
ולשאול את עצמי האם אכן בחרתי עכשיו לעשות את הדבר הזה.