זהו. אני לא מרגישה טוב.
סופסוף יורד לי האסימון.
עברו עלינו חגים מרוממים,
כשתוך כדי אני מתכננת את אחרי החגים,
מקדמת עניינים, עובדת בפול אנרגיה.
ובאמת, עם צאת שבת בראשית,
הוצאתי מייל לרשימה,
ככה ישר לתוך העניינים.
בלי אחרי החגים, ואיך חוזרים,
ואיך נוחתים, וכמה זה קשה.
כי זה באמת לא היה קשה עבורי הפעם.
הייתי מוכנה ובשיא הדרייב.
אני פועלת, והקצב שלי לא משהו,
ואין לי זמן לחשוב על זה.
והבן שלי עם זיהום ברגל,
ועוד כל מיני הרפתקאות,
אבל אני על הכל במלוא האנרגיה.
האיתותים ממשיכים, ואני מתעלמת.
לקוחה שואת אותי בתום פגישה:
את בטוח מרגישה טוב?
וביתי הדאגנית בטלפון מרחוק:
אמא, את לא מרגישה טוב?
ככה נשמע הקול שלך!
ורק אז יורד לי האסימון.
אכן, אני לא מרגישה טוב. ממש לא.
לוקחת פסק זמן ליום אחד,
וזה לא מספק.
רוקנתי כנראה את כל מאגרי האנרגיה.
אז ביטלתי הכל,
ונכנסתי למיטה,
וישנתי, וישנתי, וישנתי…
במוצ"ש קמתי חדשה, וישבתי ברעננות לכתוב לכם.
כנראה שיש דרך איך לחזור לשיגרה אחרי החגים,
ולא בטוח שהיא "להיכנס בכל הכח",
ו"לרוץ על זה".
אנחנו בנ"א. הקצב צריך להתאים לגוף שלנו.
חייבים להיות קשובים אליו.
אם לא, הוא דורש את תשומת הלב בצורה שלילת 🙁
המסקנה האישית שלי היא,
שיש קצב בריא ומותאם אישית.
מניחה שלכל אחד מכם המסקנה שלו,
והסיפור שזה מזכיר לו.
איך אתם חוזרים לשיגרה אחרי החגים?
אז בואו נעשה יחד אתנחתא,
ונחגוג קצת אחרי החגים.
ניקח אוויר, ונתמלא באנרגיה.
קחו לעצמכם פסק זמן,
תיהנו קצת מתוכן טוב,
עם כוס קפה וקוביית שוקולד או שייק,
ותחגגו את אחרי החגים.